לאחרונה הפלגתי אל זכרונות הילדות שלי. כן, אותה ממלכה שנדמה כי אין לה גבולות אמיתיים ובכל פעם שאתה בטוח שזהו, לא תמצא שם שום דבר נוסף, אתה נזכר בדבר מה נוסף.
אני מנסה ברגעים מסויימים ובסיטואציות מסוימות למצוא זכרונות שונים, כאלו הכוללים את אבא, אמא, אחים וחברים. הזכרונות העולים במקרים מסויימים יפים, לפעמים עצובים או סתם נוסטלגיים.
זכרונות
שלשום במקלחת (כן, שם אני חושב הכי טוב) נזכרתי שוב בזכרון הילדות הכי וודאי שלי (אני אומר וודאי כי הזכרון הוא אף פעם לא עניין בטוח. גם מה שאנחנו חושבים שאנחנו זוכרים בוודאות לפעמים יכול להיות שבכלל קרה למישהו אחר…). למה הוא וודאי כל כך? תשמעו סיפור – בגיל חמש שמעתי שיחה בין מבוגרים על זיכרון ושאלתי את עצמי האם אזכור את מה שקורה היום, עכשיו, כשאני בגן, בפרטי פרטים כשאהיה בן 10, בן 15 או רחמנא ליצלן "מבוגר". החלטתי שאני חייב לנסות לשמר באופן יזום זיכרון אחד לפחות אשר בו אוכל לבחון את הזכרון שלי באופן כללי (ברור שזה לא ממש עובד ככה, אבל עוד לא עברתי את קורס "פסיכולוגיה קוגניטיבית" בגיל 5). פשפשתי בזכרוני הצעיר ומצאתי מקרה בו אני וחבר, בליוויה של אימי, מכינים כרטיסי שנה טוב לכל הגן. זה היה בחוץ, על שולחן קטן ביום סתווי ונעים. לחבר קראו גלעד.
אחרי שסיימתי להרהר שוב בעובדה "שהנה, אני עדיין זוכר את הזיכרון הזה באופן מופתי", נזכרתי בסקר שערך ידידי חוזה כרמלוס בנוגע לזיכרונות ילדותם של מבוגרים. הוא ניסה באותו זמן לברר מה הם הארועים המשמעותיים ביותר הנחרתים בזכרוננו כילדים ומלווים אותנו במהלך חיינו.
ואז זה הכה בי.
זכרונות הם עניין גמיש + אפשר להחליט על זכרונות שילוו אותנו + מה אנחנו זוכרים כילדים = בחירה של הזיכרון.
אז נכון שאנחנו יכולים ליישם את העניין רק היום לגבי העתיד עבורנו. אבל אם נצא שנייה מתוך
הראש של עצמנו ונזכר שזה בלוג שעוסק בילדים… כן!
אולי, רק אולי, נוכל לעזור לילדינו לשמור ולזכור את הרגעים המאושרים ביותר בחייהם ולאפשר להם להיות מבוגרים עם זכרונות ילדות מאושרים.
נשמע קצת משונה? אתם צודקים. אני נשען כאן על היכרות עם עצמי בלבד, אבל אני יודע בוודאות שלי היו זכרונות ילדות טובים וגם רעים. אני גם יודע בוודאות שזכרונות הילדות הרעים שלי מאוחסנים במקומות יותר נגישים לשליפה מאשר הטובים, זאת מאחר ובמקרה שלי הם היו יותר עוצמתיים ולכן השתמרו באופן נגיש יותר (ואת זה אני אומר כבר אחרי הקורס בפסיכולוגיה קוגניטיבית…).
אז למה בעצם שלא נעזור לילדים שלנו לאחסן את זכרונות הילדות המאושרים במקומות נגישים יותר? (וכאן נצא מנקודת הנחה שזה פשוט בלתי אפשרי לעבור את הילדות עם 0 זכרונות רעים..).
מה שבטוח הוא שמבוגר עם זכרונות ילדות מאושרת הוא מבוגר שנוח לו יותר עם עצמו. מסכימים?
אז איך עושים את זה?
לא קשה בכלל, ישנן דרכים רבות להטמעת זכרון. הבטוחה והפשוטה ביותר היא חזרה. איך עושים את זה? גם זה פשוט, הכינו אלבום תמונות של הרגעים היפים ביותר שלכם ביחד. אם תדאגו לשלוף אותו פעם בשנה ולספר מחדש את כל הסיפורים מאחורי התמונות, זה כבר המון.
דרך נוספת יכולה להיות הדגשה בשטח של המקרה המאושר. בכך אני מתכוון חזרה על פרטי המקרה אחרי שהוא מתרחש בשיחות בימים העוקבים ואם ניתן גם עבודת הכנה הקודמת למקרה (אם כי זו קצת פחות בטוחה, בעיקר מאחר ואיננו קוראים עתידות ולכן לא יודעים אם המקרה בסופו של דבר יהיה שמח כל כך…).
את היום הזה אתם זוכרים כי הוא היה המאושר בחייכם או בגלל ההכנה אליו וההתעסקות המאוחרת בו?
אני מניח שיש עוד שיטות רבות וטובות להטמעת זכרונות אך אלו הן בוודאי הפשוטות ביותר.
פוסט קצת הזוי, בסגנון INCEPTION ו-מטריקס. אני יודע. אבל בכל זאת, תחשבו על איזו מתנה זו יכולה להיות עבור הילדים שלנו…
תודה לתגית דאנס שאירחה אותי באתר המקסים שלה! אם תרצו לשמוע ולקרוא עוד על הורות, חינוך והפעלת ילדים, אתם יותר ממוזמנים לקפוץ לבקר בבלוג שלי – החיים שלהם בידיים שלנו!
עמרי אימבר הוא בעליה של חברת "קטנטנים – חוגים ותוכניות העשרה לילדים" וכותב הבלוג "החיים שלהם, בידיים שלנו".
talyoungchef 
