עוגיות "אמא בואי נכין מתכון"

 

אמא בואי נכין מתכון

אמא בואי נכין מתכון

הההמון זמן הטבח לא רצה להתעסק במטבח,

בכלל אמר שהוא כבר לא שף יותר,

אבל כנראה זה חיידק שנדבק….

אז לפעמים, מתחיל לאכול משהוא (שטוחים עם שקדי מרק למשל) ואז "אמא בואי נכין מתכון"

פותח דלתות מטבח ומקרר והנה העוגיות שלפניכם,

והערך המוסף שאני הפקתי זה לא לעצור, לתת לו לנסות אפילו שהרכב החומרים הזוי/מוזר:

מתכון:

שקדי מרק

בייגלה "שטוחים" מרוסקים

דבש סילאן

חלב

קמח

המגנטל ביריד האביב 2013

בכל אביב אנחנו עורכים את ההתכנסות השנתית שלנו, וזוהי כבר מסורת!

השנה, הצוות שהתנדב, הגדיל לעשות, מפני שההכנסות מהיריד ילכו לטובת הקמת בית הספר שיפתח בשנת הלימודים הקרובה,

וכולם נותנים כתף, ועוזרים, אופים עוגה, נותנים פרס להגרלה הגדולה, ומתנדבים בהפעלות השונות, ואכן, האוירה היתה מקסימה, אורחים רבים הגיעו, והיתה ממש אווירת פסטיבל מופלאה!

זהו הפוסטר המקסים שאורלי המוכשרת עיצבה ליריד:

יריד אביב 2013

ולמה אני מספרת את זה?

כי בשנה שעברה, כמה ילדות מכרו צמידים עבודת ידן,

והתחיל מין דגדוג כזה אצל טל וחבריו למכור דברים, אני חשבתי שהוא קצת צעיר לעניין, ובכל מקרה אמרתי שליריד הבא יוכל למכור אך ורק מעשה ידיו, והנה התקרב ובא האביב, נקבע תאריך ליריד,

ועלתה ההבטחה משנה שעברה, שיוכל למכור מעשה ידיו, מה גם שהעניין הוסדר והוחלט על מתחם ילדים.

מצאנו יריעת מגנט שאבא פעם השתמש, והצעתי לטל שיכתוב מילים משמחות שלאנשים יהיה כייף לקרוא אותן, וכך יוםיום אחרי בית הספר ישבנו יחד, והערימה של המילים גבהה מיום ליום.

היו בדרך התמודדויות, כשהכתב לא יצא בדיוק איך שרצה, כשפתאום הכריז שביתה, אבל בסופו של דבר המסר היה שכמה מגנטים שיכתוב – ככה יהיה לו למכור.

הומצא הסלוגן "מגנטל"

בלילה האחרון אחרי שנרדם, הדבקתי את המילים עם דבק חם,

השתמשנו בפיסות עץ, במפל ובלבד.

לחלק מן המילים נוסף איור קטן, והנה התוצאה לפניכם:

כשישבתי עם חברות והדבקתי, הן כבר הזמינו כמה מגנטים, וכך כשקם בבוקר, חיכתה לו הפתעה כפולה, גם הכל כבר היה מוכן, ואפילו חלק נמכרו!

ישבנו ביריד, וטל התנסה במכירה אמיתית, בחיוך והזמנת העוברים ושבים, ברגעי יאוש שאף אחד לא קונה, ובשמחה הגדולה כשכן קונים, ומחמיאים!

אפילו ביוזמתו רץ ותרם להגרלה מגנט אחד!

כמה לימוד היה בתהליך הזה, החל משלב הרעיון, העבודה והמכירה, סוף דבר: נמכרו כולם,

והלב שלי התרחב והתמלא בגאווה!

אני מאחלת לך טלטול שכל מעשי ידייך יניבו לך את התוצאה הרצויה ואני כל כך גאה בך על ההתמדה, ועל הרצון להצליח!

מחר – חופש לכבוד ל"ג בעומר וטל נוסע עם סבתא ליום כייף, מצוייד בכסף שהרוויח בפעם הראשונה בחייו ממעשה ידיו!

שנה הבאה ביריד – אתם מוזמנים לחגוג ולטעום מאווירת הקהילה שלנו!

אולי יהיו מגנטלים חדשים, מי יודע?

 

מילותיה של הצלמת ראומה חיות על אמהות וצילום

צד את עיניי פוסט בפייסבוק של הכתבת ריקי כהן, שמביאה את הפוסט כלשונו,

ובו מספרת הצלמת ראומה חיות על החיבור שלה כצלמת לאימהות,

מקווה שתקחו מזה משהו לתיעוד של חיי ילדכם,

אני אהבתי!

בבקשה, עם ההקדמה של ריקי:
את הצלמת המוכשרת ומרתקת ראומה חיות, הכרתי במפגש/דיון של "אמהות אובדות" שקיימתי והנחיתי לפני כ3 שנים בבית אריאלה, ובו אירחתי את דנה ספקטור, מיכאל זילברמן ואריאלה רביב. מאז עקבתי אחריה באינסטגרם בהתפעלות ועניין רגשי, האמנות שלה נוגעת בי. היא גם צילמה את תמונת הפרופיל הנוכחית שלי והיו לנו שיחות נפש מפרות מאוד. בערב "את מפריעה לי לכתוב את השיר עלייך", מופע שירה, מוזיקה וצילום על אמהות באוזן בר, ב5 למאי, היא תציג את התערוכה הראשונה שלה, אני גאה על כך. הנה טקסט שכתבה לקראת:
Immediate / מיידיות

האימהות מתחברת אצלי עם מיידיות : נחיצות, זמינות, נוכחות, היכולת האימהית/נשית להיות שם כשצריך (להאכיל, להרגיע, לחנך, לשמח, לנחם ולטפל) וגם כמובן עם יצירה.
בעשר השנים בהן אני אימא עולם הצילום עבר מהפך די גדול מצילום אנאלוגי…לדיגיטלי ומשם לצילום סלולרי (מצלמות דור 3). זמינות זו מהווה עבורי כאימא וכצלמת את היכולת לשלב ביתר קלות בין שתי האהבות הגדולות שלי. יש משהו קסום במיידיות של האייפון, לא צריך לחבר לו עדשה, להציב חצובה, להעמיד תאורה, דברים שלוקחים בד"כ הכנה מראש, זמן ומקום… דברים שרב הזמן חסרים לי כאמא לשלושה ילדים קטנים.
תהליך ההפיכה לאם מתחיל כבר מרגע ההפרייה, הרגע בו את יודעת שגדל לך מישהו בבטן והוא שלך לתמיד ולעולם (אבל בלי לחץ כי יש לך 9 חודשים להתרגל לרעיון שחייך כפי שהכרת אותם עומדים להסתיים ל ת מ י ד!!!) כבר בתחילת הדרך האם והילד מחוברים פיזית בחבל הטבור, בלידה ישנו ניתוק פיזי של החבל אבל האם ממשיכה להיות "כרוכה" סביב הילד והוא "קשור" אליה ("תלוי בה") 24/7 בהנקה או/ו הענקה של טיפול אינטנסיבי למשך 3 חודשים או יותר (ובעצם לכל החיים).
הרגשתי הבדל תהומי בין מי שהייתי לפני "כרוכה סביב עצמי" לבין מי שהפכתי להיות "סבוכה" סביב תינוקת חדשה, אמהות, זוגיות, משפחה… הייתי מותשת. השאיפה שלי (הלא הגיונית) להיות "אמא אידיאלית" כזו המספקת מיידית כל צורך של התינוקת לאורך זמן התבררה כבלתי אפשרית (במיוחד כשהצטרפו במשך השנים עוד שניים ש"דרשו" את מלוא תשומת הלב גם כן) , מצד שני התעורר בי הרצון לשוב להיות אישה עם צרכים משלי.
למדתי אמנות וקולנוע באוניברסיטת תל-אביב וגם צילום וכתיבה בניו-יורק, אבל רב הידע שלי בצילום הוא אוטודידקטי.
עם הזמן הבנתי שהצילומים שיותר מושכים אותי הם אוטוביוגרפיים/תיעודיים כאלה שמתעסקים בנושאים אינטימיים כמו: אמהות, ילדות והתבגרות, גוף וחוויות נפשיות.
הקפיצה המשמעותית בצילום שלי ארעה דווקא מתוך האמהות שלי, פרוייקט שעשיתי בנושא הנקה (שנקרא "חלב").
אני מאמינה שהאמהות פתחה אצלי משהו שלא היה נוכח באמנות שלי קודם, יותר כנה, עמוק ומורכב, מאוד "אפל" וקשה מצד אחד ומצד שני מאוד "רומנטי" ורך.

קישור לפוסט בפייסבוק:

https://www.facebook.com/rikycoh/posts/10151393481851169

קישור לתערוכה הראשונה של ראומה חיות: "את מפריעה לי לכתוב את השיר עלייך", מופע שירה, מוזיקה וצילום על אמהות  ב 5.5 ב"אוזן בר"

https://www.facebook.com/events/165804280245941/